הגוף מספר את מה שהמילים אינן יכולות

האולם במרכז סוזן דלל עטף את הצופים באור רך. שבעה רקדנים/ות מילאו את החלל בגופים שנעו בין נפילה לקימה, בין שבריריות לחוסן. הצפייה הייתה חוויה טוטאלית, כזו שמרעידה את הלב ומזכירה שהמחול יכול לספר את מה שהמילים מסרבות להחזיק. המעגלים שעל הבמה התרוקנו והתמלאו שוב ושוב, כמו הירח – וכמו חייה של יעל שילר עצמה.

"מאז שאחי איתן נהרג" משתפת שילר, רקדנית וכוריאוגרפית מחוננת, ילידת גבעתיים ומתגוררת ברמת גן, "אני חיה בין כאב לתקווה. מעברים יומיומיים, לפעמים אפילו שעתיים, בין השרירותי והנחרץ כמו המוות לבין החיים שממשיכים בכל זאת. שם נמצאת המשימה – לחיות חיים מלאים ומשמעותיים, דווקא בגלל שבריריותם כל כך ממשית". כך נולדה 'SOFI '  יצירה שנרקמה בתקופת מלחמה ובצל חיים אישיים שנגעו בסופיות. "בשנים האחרונות מצאתי את עצמי, כמו הירח, מתרוקנת ומתמלאת שוב ושוב, היצירה 'SOFI' היא המקום שבו הכאב והיופי נפגשים, והגוף מספר את מה שהמילים לא מצליחות להכיל. בתקופה ההיא הכול הרגיש סופי – ההורים שלי שחייהם התפוררו, היכולת להרות שכבר לא אפשרית, ילדיי שכבר גדלו, וגם תחושת סוף העולם אחרי השביעי באוקטובר. ובכל זאת, כל עוד יש נשימה – יש חיים". הקהל שצפה ביצירה התקשה להישאר אדיש. היו רגעים במחול שהזכירו טקס עתיק של קינה, ולעיתים נדמה היה שהבמה מתלקחת בזיכרון ובאש. שילר, שכבר יצרה בעבר את היצירות  'LILY' ו־GLORIA' ' רואה ב־ SOFI  את האחות הבשלה שלהן:
"ב- 'LILY'  היו 300 שושנים צחורות תלויות הפוך מהתקרה, כמו שדה שמיימי. שם עוד הייתי בתחילת הדרך – זיכרונות הציפו אותי וגרמו לי לפרוץ בקריירת המחול שלי. הגוף, ששתק כל כך הרבה שנים, לא יכול היה לשתוק יותר. אבל אחרי חמש הופעות אדירות נפצעתי, עברתי לידה שקטה בחודש שמיני, ושקעתי באבל ובחרדות. הרופאים אמרו שלא אחזור לרקוד, אפילו הציעו לי לעבור למקרמה. במקביל, אמי אובחנה בדמנציה. הכול קרס. ואז הגיעה הקורונה, ובזמן שכולם ישבו בבית – אני חזרתי לסטודיו. עם עוד שני רקדנים קרובים אליי יצרתי את 'GLORIA'  היא הייתה היצירה שהחזירה אותי לחיים. גלוריה היא האחות הבוגרת של לילי – אם לילי עסקה בזיכרונות מהעבר, גלוריה התמודדה עם מציאות קשה, עם הצורך להקים את עצמי מהשאול ולחזור לפעול. להאמין שאני יכולה. שמגיע לי".

שילר לא עוצרת בגבולות המחול בלבד. היא מעצבת בעצמה את התלבושות והתפאורה, ובוחרת בקפידה את מי שילוו אותה: "אני מחפשת אנשי מקצוע שיודעים להפיח חיים בדמיון שלי. ובעיקר – הרקדנים. הם חלק אינטגרלי מכל תנועה ומוב, אני משתוקקת לדעות שלהם ולאמנות שלהם, ומעודדת אותם להיות שותפים מלאים". כפסיכולוגית בעלת התמחות בפסיכולוגיית ספורט ואתגרי ביצוע, היא מביאה נקודת מבט ייחודית על הגוף והתנועה: "אני מטפלת כמו שאני רוקדת, ואני רוקדת כמו שאני מטפלת. הפציעה שלי הביאה אותי למצב נפשי מורכב מאוד. ספורטאי שמתכונן חודשים לתחרות מזכיר לי רקדן שמתכונן להופעה – רגע חד־פעמי, תובעני ומורכב, שיש לו מחירים לא רק פיזיים אלא גם נפשיים. זה בדיוק המקום שבו הגוף והנפש נפגשים". שילר, שיצירתה תעלה שוב ב – 19 בדצמבר בסוזן דלל תל אביב, מוסיפה לקראת הראיון איתה: "החלום שלי הוא שכמה שיותר אנשים יראו את היצירות שלי, ושאמשיך לקבל תגובות מאנשים זרים על איך שהאמנות שלי חלחלה והשפיעה עליהם. אבל מעל הכול – להמשיך לרקוד. הרבה פעמים הצופים לא יודעים שאני אחת הרקדניות על הבמה, ואז יש להם הפתעה גדולה כשהם מגלים שהיוצרת עצמה רקדה איתם כל הזמן הזה. זה החלום האמיתי – להמשיך לנוע, להמשיך לנשום". ולנו רק נותר לברך אותה שעוד ועוד יהנו מהמחול הנפלא שהיא יוצרת, להתרגש מהכנות ומהעוצמה שבה היא מספרת בגופה את מה שמילים לעיתים מתקשות לבטא.