'זו בחירתי' – וכנראה גם זו הבחירה הכי אמיצה שעשיתי

"אני לא יודעת למה אני בוכה", אומרת לידי מישהי שאני מכירה כבר שעתיים וחצי, בזמן שאנחנו מחזיקות ידיים ומביטות אחת לשנייה עמוק בעיניים. אני דווקא יודעת – כי זה מה שקורה כאן.

כי בסדנת "זו בחירתי" לא שואלים אותך אם את מוכנה להיפתח – פשוט מגיעים אלייך עם מפתח ברגש. במשך שלושה ימים אינטנסיביים, באולם אינטימי, מתכנסים כ-60 משתתפות ומשתתפים, בגילאים שונים ובשלבי חיים מגוונים, שמגיעים עם תרמיל עמוס – לא של בגדים, אלא של שאלות, אתגרים ותקוות. המטרה: להבין מי אני, למה אני עושה את מה שאני עושה, ואיך לעזאזל אני יכולה לעשות את זה אחרת.

אז ככה: הסדנה מבוססת על תמהיל מיוחד של למידה חווייתית, תהליכים קבוצתיים, תרגילים שמזכירים בחלקים ממנו את הפסיכודרמה. לא מדובר בטיפול פסיכולוגי קלאסי, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שמישהו כאן מבין ברגשות. הסדנה פועלת בישראל ובארה"ב כבר משנות ה-90 בארץ תחת השם "It's My Choice"  ובארה"ב UYO, ומועברת על ידי מגוון מנחים שהוכשרו במיוחד. בארץ, הסדנה מופעלת על ידי העמותה ללא מטרות רווח מ.ל.א – המרכז למודעות אישית – שפועלת מאז 1996 בקידום המודעות העצמית כמנוף לצמיחה אישית וחברתית. הסדנה אינה משויכת לאסכולה טיפולית מובהקת, אם כי תמצאו בה קווים המזכירים את אדלר – רק עם קצת יותר מוזיקה ברקע, ועבודה עם ה"כאן ועכשיו" עם כל מה שעולה בגוף וברגש.

רבים מהמשתתפים לא מגדירים את עצמם כמי ש"זקוקים לעזרה". חלקם עובדים, הורים, עסוקים. הם פשוט הרגישו שמשהו חסר. "הרגשתי שהחיים שלי מתפרקים. שהבית שלי מתפרק" מספרת לנו במעגל משתתפת בשם נעמה (שם בדוי), הפנים שלה מביעות כאב אמיתי, כזה שמפלח אותי מבפנים. עיניים גדולות, עצובות. ויקי לביא משל, ועופר פואה המנחים של הסדנה הנוכחית, נעים בחלל כמו מי שלמדו את שפת הלב – לא רק להקשיב למה שנאמר, אלא גם למה שנשמט בין המילים. הם לא מציעים פתרונות – הם מציעים נוכחות. כזו שמרפאה בשקט, בלי דרמה, רק מתוך הקשבה עמוקה ואמונה באדם שמולם.

ואם חשבתם ששלושה ימים לא מספיקים לשינוי – חכו עד שתראו איך נראים אנשים אחרי תרגיל של שעתיים שבו אתה צריך לעמוד מול מישהו שאתה לא מכיר ולספר לו משהו שמעולם לא סיפרת. לא לאמא. לא לחברים. אולי אפילו לא לעצמך. בסוף שלושת הימים, אחרי החיבוק הקבוצתי האחרון (כן, יש חיבוקים. והרבה), משתתפים יוצאים החוצה בעיניים נוצצות, עייפות רגשית וטיפה יותר חמלה – גם לעצמם, גם לאחרים. אני שואלת את ויקי מה סוד הקסם של הסדנה הזו שעשו אותה עד כה אלפים רבים של אנשים, וכל זאת ללא כל פרסום, רק מפה לאוזן. "הסדנה הזו היא המתנה הכי גדולה שאדם יכול לתת לעצמו. מי שלומד לנהל את העולם הרגשי שלו, יודע באופן מובהק לנהל את חייו עם כל האספקטים והמורכבויות שיש בהם". ועופר מוסיף: "זה לא נגמר כאן, זה רק פתח. מכאן הם יוצאים לחיים עם קצת יותר כלים וקצת פחות פחד." 

ואני? יצאתי משם קצת אחרת. לא מוארת, לא הפוכה – פשוט יותר אני. כאילו הסירו ממני שכבה דקה של אבק שלא ידעתי שהצטבר. למדתי להקשיב קצת יותר בשקט, לעצמי ולאחרים, ואולי בפעם הראשונה, לא לפחד ממה שעולה. לא הכל נפתר – אבל משהו בתוכי נרגע. וזה, כנראה, כל מה שביקשתי.