גאווה מקומית: התלמידים הפכו את השכול לסיפור אמנותי וליצירה קולנועית
22.10.26 / 14:06
פרויקט "אח שלי בלב" ממשיך להעניק לתלמידי התיכון שמעון בן צבי בעיר, זווית ראייה חדשה על הזיכרון הישראלי, וצוות מגמת הווידאו חושף את מאחורי הקלעים של סרט תיעודי יוצא דופן על אחים שכולים מרמת גן. "עד היום חשבתי על כולם כעל ניצבים, ופתאום אתה יותר קולט ומכבד אנשים"
עבור בני נוער רבים, התמודדות עם מציאות השכול בישראל מתבוננת מרחוק, דרך מסכים או הטקסים הרשמיים. אולם, עבור תלמידי מגמת הקולנוע והתקשורת בתיכון שמעון בן צבי (שב"צ) בגבעתיים, השתתפותם במיזם הארצי "אח שלי בלב" – מיזם משותף של משרד החינוך ועמותת "האחים שלנו" – הפכה למסע עמוק, אישי ומטלטל שנבנה לאורך חודשים ארוכים של עבודה מאומצת.
מאחורי הפעילות האינטנסיבית עומדת רכזת המגמה שרית דרוקמן, יחד עם המורה המעשי שי דואני, המובילים את התלמידים. "הצטרפנו לפרויקט מהמחזור הראשון לפני שלוש שנים כשהזווית המעניינת והייחודית היא ההתמודדות של האח או האחות", מסבירה דרוקמן. לדבריה, מטרת העמותה היא להעלות את המודעות למציאות שנוצרת אצל אחים בעקבות האובדן. "בשנה הראשונה עשינו שני סרטים וליווינו שתי משפחות כשהכל היה מאוד טרי. שנה שעברה ליווינו משפחה אחת, והשנה ביקשנו להשתתף גם במסלול סטילס וגם במסלול וידאו".
ממחשבות ראשונות ועד עבודת עומק דוקומנטרית:
"זו דרך הרבה יותר עמוקה להסתכל על הדברים, איך להסביר לצופים במקום להיות הצופה"
תהליך העבודה דרש מהתלמידים בגרות נפשית גבוהה. "היו ילדים שבהתחלה לא רצו להשתתף בפרויקט הזה כי זה קרוב מידי", משתפת דרוקמן את שהתרחש כשגילו שאחת האחיות שצוותה להם, רויטל קליימן בן יעקב (אחות של ליאור ממושב ישע), היא בת למשפחה שלוותה על ידי בית הספר כבר מהשבעה באוקטובר. שכן, ליאור הוא הגיס של סגנית מנהלת בית הספר. "לבסוף נמצאה חבורה מרגשת בצורה יוצאת דופן של ילדים שנרתמו למהלך בזמן הקיץ, הכל בהתנדבות מלאה". צוות הסטילס, המורכב מעדן לוי וליה מוסקוביץ, השקיע ימי צילום מרובים בשטח וגם צוות הווידאו שכולל את – גל גניגר, נועם צליכובר, רפאל ברוורמן דביר וגור סופרסקי – צלל לעבודה דוקומנטרית מורכבת של שלושה ימי צילום ושעות ארוכות של חומרי גלם משלוש מצלמות שונות.
"זה איזשהו תהליך ארוך שנבנה, אנחנו עובדים על זה כבר חודשים", סיפרו חברי צוות הווידאו. "כל מה שאמרו לנו שבדברים האלה כשמתחילים נשאבים ומזדהים עם המשפחה הוא נכון. היום אני הולך ברחוב ורואה חולצה שהמשפחה שליווינו הוציאה, אני אומר לעצמי, הי זו החולצה של המשפחה שלי. לרוב אנחנו נחשפים לסיפורים דרך הכתבה או האייטם. היום אנחנו מבלים את הסיפור בעצמנו ויוצרים אותו. לחבר את כל הדברים, להבין שאתה קולט את הסיפור בצורה הרבה יותר ספרותית.
התלמידים מעידים כיצד המפגש שינה את נקודת המבט שלהם על יצירה בכלל: "אנחנו שומעים סיפור כסופרים. לשמוע רגש ולהפוך אותו לסיפור, זו דרך הרבה יותר עמוקה להסתכל על הדברים, איך להסביר לצופים במקום להיות הצופה. אתה רוצה להבין מה קיבלת מנוי, מה היא עוברת ואיך אתה מעביר את זה הלאה. זה תהליך וחוויה שלא פגשתי אף פעם".
העבודה על חומרי הגלם דרשה זיקוק קפדני. "הסתכלנו על כמות אדירה של חומר משלושה ימי צילום ושלוש מצלמות, היינו צריכים לחבר את זה ולזקק משפטים למצוא משפטי מפתח שנוכל להיות שלמים איתם. יש בסרט את טביעת האצבע המובהקת שלנו. בסוף אנחנו יודעים שמי שרואה את הסרט לא יודע מה הוא פספס אבל אנחנו שלמים עם הסיפור והרגש שהעברנו. הצלחנו להביא את האופי של נוי".
חיבורים מקומיים שנוגעים בלב:
"אבל נתנו את כל הלב והנשמה לסרט הזה. הוא מציג את נוי ואת דרך ההתמודדות שלה"
השנה זימן הפרויקט למגמה חיבורים מרגשים המשלבים בין סיפורים אישיים מטלטלים לבין מעגל הקשרים המקומי. אחד החיבורים המרכזיים היה עם נוי סמט, תושבת רמת גן (במקור מכרכור) שאחותה תמר נרצחה במיגונית. דרך המפגש איתה, נחשפו התלמידים לתהליך צמיחה מעורר השראה.
"אצל נוי, מה שבלט הכי הרבה מתוך פרספקטיבה של זמן הוא שההתמודדות שלה עם השכול היתה ממש מרהיבה", מספרת דרוקמן בהתרגשות. "היא הולכת ועושה משהו ברוח של אחות שנרצחה והקימה קבוצת גלישה על שמה – לאחר שאחותה עשתה שירות לאומי בעמותת 'הגל שלי'. היא לומדת באוניברסיטה במשהו אחר לגמרי, אבל הדבר הזה קרה בזכות תמר. היא הקימה קבוצת אחים שכולים דרך הגלישה, משווה את הים שצריך להתמודד עם מיליון דברים להתמודדות עם השכור. והדבר הזה הוא מאוד מאוד עוצמתי. מדהים יותר אצל נוי שאחרי שהקימה קבוצה, קבוצת המשך וקבוצת המשך-המשך, היא התחילה להדריך בעמותת 'הגל שלי'" עכשיו היא מתחילה להחזיר.
הסרט שיצרו התלמידים מציג זווית רעננה ושונה לחלוטין מנוף ההנצחה המוכר. "היא יוצאת דמות ראשית בצורה מסוימת, משהו שונה לגמרי מכל סרטי ההנצחה שאנחנו מכירים", משתפים חברי צוות הווידאו. "פה אנחנו מספרים על נוי האחות כדמות ראשית – מה שאנחנו מניחים שיפתיע אותה. לפרויקט מהסוג, מה שהופך הכל ליותר מלחיץ. כשהכרנו את נוי בפעם הראשונה היא דיברה איתנו על סרטים שהיא פחות מרוצה מהם ולקחנו הכל לתשומת ליבנו, אבל נתנו את כל הלב והנשמה לסרט הזה. הוא מציג את נוי ואת דרך ההתמודדות שלה".
חיבור שני, מורכב ומרגש לא פחות, נרקם סביב צוות הסטילס וסיפורה של רויטל קליימן בן יעקב. לדברי דרוקמן, הקשר התגלה באופן מפתיע כבר בשיחת ההכנה המוקדמת: "כששאלתי אם אחיה הוא ליאור ממושב ישע, התברר שפגשנו משפחה שמלווה על ידי בית הספר מהשבעה באוקטובר, כולל השבעה שהתקיימה ברמת גן, שכן ליאור הוא הגיש של סגנית מנהלת בית הספר. החיבור הוא כפול". בבסיס העבודה על סיפורה של רויטל עמדה סוגיית האחאות והנוכחות הנמשכת – כיצד אחיה, שהבין באילוף, ממשיך להיות נוכח בחייה כשהיא מדברת עם הכלב שלה ומרגישה שהוא יושב לידה. ליאור, היה הרבש"צ של מושב ישע. בבוקר השבעה באוקטובר יצא להגן על היישוב והוא והצוות שלו נתקלו ונלחמו במחבלים על הרגע האחרון.
שינוי פרספקטיבה על החיים סביבנו
כל אחד פתאום נראה לנו שיכול להיות דמות ראשית. עד היום חשבתי על כולם כעל ניצבים
מעבר לתוצר הקולנועי המוגמר, שליוותה מקרוב יועצת השכבה שיר זיו, התהליך הותיר חותם אישי עמוק על התלמידים עצמם. "אני יכול להגיד שלי תמיד הייתה סביב השבעה באוקטובר שאין לי את האדם הספציפי להישען עליו ולזכור ואז פתאום עכשיו יש לנו את המקום הזה של להשפיע ולהנציח", מעיד נועם. "קיבלנו את ההזדמנות להיות קרובים ולהרגיש את הקרבה מבלי להרגיש את החוסר".
גל מוסיף ומסכם את התובנה המרכזית שלקח איתו מהמפגשים: "ברגע שאתה נכנס לאיזשהו סיפור, מגיעה לדירה ומראיין מישהו ואז יוצא מהבית שלה, יורד במדרגות וחושב לעצמך שבכל אחת מהדלתות יש משפחה שכולה. הגעתי למסקנה שלכל אדם שעובר לידי ברחוב יש סיפור שאני לא מכיר ולא יודע עליו. זה שינה את דרך ההתנהגות שלנו. כל אחד פתאום נראה לנו שיכול להיות דמות ראשית. עד היום חשבתי על כולם כעל ניצבים, ופתאום אתה יותר קולט ומכבד אנשים".
מגמת התקשורת בתיכון שב"צ ממשיכה להוות חממה מקצועית שבה התלמידים יוצאים בסיום כיתה י"ב עם תיק עבודות המונה קרוב לחמש עבודות שונות, הודות לתמיכה הרחבה של הנהלת בית הספר, בדרך אל תפקידי מפתח בדובר צה"ל, גלי צה"ל ועוד. כעת, עם הצגת התוצרים במוזיאון הסבלנות בירושלים ובפני המשפחות, מוכיחים למידי גבעתיים שאמנות תיעודית היא דרך לבנות גשר אנושי בין זיכרון, כאב ותקווה.
עמותת "האחים שלנו"
דלית כץ כרמל, מנכ"לית עמותת "האחים שלנו": "אנחנו גאים להיות שותפים למיזם המרגש 'אח שלי בלב', שמציע דרך אחרת להנציח". לדבריה, הפרויקט לא רק מספר על האח או האחות שנפלו, אלא "מקשיב למי שנשאר אחריהם ונותן לסיפור שלו לעבור הלאה. המפגש בין האחים והאחיות השכולים לבין בני הנוער המוכשרים, יוצר חיבור עמוק ומאפשר לספר את סיפור הנופלים בעיניים חדשות".
לדבריה, מצטרפת מירב זרביב, סמנכ"לית ומנהלת מינהל חדשנות וטכנולוגיה במשרד החינוך: "זו שנה נוספת שבה אנו עדים לחשיבות הגדולה של חיבור התלמידים והתלמידות עם האחים והאחיות השכולים, ולכוחם להכיל ולהבין". היא מוסיפה כי העבודה המשותפת כשלעצמה: "היא שיעור שלא נלמד כשיגרה בבתי הספר. בכל שנה אנו נפעמים ומתרגשים מאיכות התוצרים, ומדרך הביטוי של בני הנוער".
עמותת "האחים שלנו" הוקמה בשנת 2017 על ידי אחים שכולים ומתנדבים ופועלת לבניית קהילה תומכת לאחים ולאחיות שכולים ולהרחבת מעגל ההנצחה באמצעות מתן מקום לסיפורם האישי.
ש לכם סיפור מקומי? תמונה או סרטון?
